הרחבה וניתוח: דן שגיב
בן חיים, יחד עם זאת, לא חיבר מארש שיגרתי. היצירה בנויה יותר כסוג של מזמור ואפילו המנון לאומי. היצירה בנויה כולה על נושא מלודי ארוך החוזר על עצמו שוב ושוב (6 פעמים רצופות) תוך הגברה מתמדת בעוצמה ובמתח עד לשיא הנרגש. הנושא כתוב במשקל זוגי, במבנה ריתמי סימטרי, ובהחלט מורגשת הזיקה לרומנטיות הגרמנית ולדגם ההלחנה הרפטטיבי (למשל- נושא הפינאלה מתוך הסימפוניה הראשונה של ברהמס ופרק הפינאלה הידוע של הסימפוניה ה-9 של בטהובן).
בגירסה הסימפונית המלאה של היצירה מנגנים כלי הקשת במרקם עשיר ומלא. האופי החגיגי של היצירה שומר על הוד והדר, ללא כל "אפקטים" חיצוניים של רעשנות מכוונת (כמו למשל בפתיחה       "1812" של צ'ייקובסקי).
בן-חיים, שנחשב למלחין של מוסיקה "רצינית" ו"כבדה", כביכול שינה את עורו ביצירה זו (וביצירות דומות שהוא חיבר), אך אין כך הדבר. ביצירה זו עולה באופן מובהק שאיפתו של פאול בן חיים להתקרב אל הקהל הרחב בדרך כתיבה פשוטה, עממית וישירה (ואין זה אומר שהוא ויתר על הפן ה"רציני" שלו).

ניתוח היצירה:

היצירה נפתחת בחגיגיות ובסגנון צבאית מובהק. ראשית- נגינת טרמולו בתוף הסנר, ולאחריו כניסה מרשימה של כלי הנשיפה ממתכת בנגינת מקצב מנוקד היאה לפתיחות חגיגיות.
הפתיחה האינטנסיבית מוצגת על-ידי כל התזמורת בתזמור עשיר ו"סמיך", והמקצב הבולט של הטריולות והשמיניות הולך ומתגבר עד תיבה 18 על-ידי כלל התזמורת:

 

לאחר הפתיחה המרשימה התזמור מצטמצם בבת-אחת, ומשלב זה ואילך, ועד תום היצירה (לא כולל קודה שבה מוצגים המוטיבים מהפתיחה) תנוגן המנגינה הראשית שש פעמים ברציפות באינטרוולים קבועים של 8 תיבות. המנגינה חוזרת באופן כמעט זהה בכל הפעמים, אך היא נודדת מבחינה מודאלית מסולם פה דורי  לסולם דו דורי לסירוגין (פעם סביב צליל פינאליס פה, ופעם סביב פינאליס דו):

 

בסיבוב האחרון ישנה תוספת של זנב בן 4 תיבות ונראה כי הבסיס המודאלי משתנה, ועובר באופן רגעי למודוס פה פריגי כשהצליל סול מונמך בחצי טון:

לאורך כל היצירה ישנו תהליך של התגברות והתעבות של התזמור. בן חיים הלחין בדומה למודל הגרמני הרומנטי בו המנגינה חוזרת שוב ושוב תוך התגברות העוצמה התזמורתית. החזרה על המנגינה שוב ושוב, תוך התעצמותה, גורמת לכך ששיאה של היצירה נשמר כיאות לסופה, עם חזרתן של התרועות שנשמעו בתחילתה.

ביאור מושגים:

טרמולו- מהמילה האיטלקית רטט. שינוי מהיר בנגינת שני טונים שווים או שונים.

תוף סנר- תוף בעל צלילים חדים וקצרים הנוצרים בעקבות מערכת קפיצים המתוחה בתחתית התוף, בצמוד לעור. תוף זה מכונה לא פעם תוף צבאי, מאחר ומשתמשים בו לרוב במצעדים צבאיים ובעת השמעת תרועות כבוד.

פָנְפַרָה (fanfare )- יצירה בה מודגשת תרועה חגיגית, תבוא לרוב כיצירה קצרה בעלת אופי מלכותי בדגש על כלי הנשיפה ממתכת.

אוסטינטו-  מהמילה האיטלקית- עקשן. חזרה עקשנית על תבנית מלודית אוריתמית.